טענה פופולרית בהתנגדויות לצוואות נסמכת על הוראת ס' 26 לחוק הירושה ובמסגרתה טוענים המתנגדים כי "המצווה לא ידע להבחין בטיבה של צוואה", דהיינו כי זה לא היה צלול ומודע לכך שהוא עורך צוואה.
כדי לבחון אם המצווה הבחין בטיבה של צוואה על בית המשפט להכריע, בהתאם לראיות שיהיו בפניו, האם המצווה היה צלול למועד עריכת צוואה וכן האם זה היה מודע לזהות יורשיו החוקיים, האם ידע את מי הוא מנשל מצוואתו ואת משמעות הנישול כלפיו, האם היה מודע להיקף עיזבונו ונכסיו, האם הבין שהוא חותם על צוואה וכיוצ"ב (נא עיינו בתיק ע"א 5185/93).
מנקודת מבט של מבקש קיום צוואה, הרי מומלץ להעיד את עדי הצוואה ואת עורכי הצוואה לגבי נסיבות עריכת הצוואה, לגבי הבנת המצווה כי הוא ערך צוואה, לגבי הבנת המנוח וידיעתו ביחס לזהות יורשיו החוקיים והיקף עיזבונו, במידה ונישל יורש כזה או אחר אז גם לגבי הבנת המנוח שהוא נישל מי מיורשיו ואת משמעות הנישול כלפי המנושל וכיוצ"ב.
מנקודת מבט של מתנגד לקיום צוואה חשוב לאסוף את כלל החומר הרפואי בעניין המנוח לשנים שקדמו לעריכת הצוואה, למועד עריכתה וגם קצת לאחר מכן, לבקש מינוי מומחה רפואי מטעם בית המשפט לחיווי דיעה בשאלת כושר המנוח לערוך צוואה, להעיד עדים שונים לעניין חוסר צלילות המנוח וכיוצ"ב.
התמודדות עם טענה לפיה המנוח לא הבחין בטיבה של צוואה מחייבת הבנה בפרוצדורה ובדין המהותי הנוגע לדיני ירושה ולפיכך מומלץ להיות מיוצג על ידי עורך דין לענייני ירושה.
