חוק הירושה קובע, כי עזבונו של מוריש יחולק ע"פ הוראות הדין, זאת אלא אם זה ערך צוואה ובה קבע הוראות לגבי אופן חלוקת עזבונו ואשר לגביה ניתן צו קיום צוואה.

בבואם לדון בשאלת תוקפן המשפטי של צוואות, מונחים בתי המשפט ע"י הכלל המנחה בדיני צוואות, לפיו "מצווה לקיים את דברי המת". הכלל הנ"ל הינו עתיק יומין ומופיע בתלמוד הבבלי, כתובות דף ע', עמ' א'. במשפט הישראלי הכלל הנ"ל מהווה הלכה מחייבת ומנחה (ע"א 869/75 בריל נ' היועמ"ש (בית המשפט העליון)). לאור הכלל המנחה הנ"ל, קיימת מגמה כללית להעדיף קיום צוואות על פני פסילתן, זאת גם אם צוואה פלונית אינה עומדת בכללים הצורניים שנקבעו בדין ובלבד שבית המשפט השתכנע מעל לכל ספק באמיתות הצוואה ובגמירות דעתו של המצווה לצוות כפי שנקבע בצוואה. יחד עם זאת, הנטייה לקיים צוואות אינה קטגורית ואינה מוחלטת ולכן לא כל צוואה תקוים, זאת כאשר ישנן עילות שונות לפסילת תוקפה המשפטי של צוואה. על התנגדות לקיום צוואה ועל העילות לפסילת תוקפן של צוואות אתם מוזמנים לקרוא בהרחבה בלינק המופיע באתר - "התנגדות לצוואה ופסילתה".