היות המצווה חולה נפש כשלעצמו, אינו שולל את תוקף הצוואה שערך. יש להבחין בין דרגות שונות של מחלת נפש, כאשר רק לגבי חולה נפש אשר אינו מסוגל לדאוג לעניניו או כזה אשר מפרש את המציאות בצורה מעוותת ובדרך זו גם מדיר את יורשיו מעזבונו, ייתכן וייקבע, כי לא היה לו כושר להבחין בטיבה של צוואה (ת"ע (ירושלים) 514/79 עזבון הירש נ' בית יד לבנים).

בפסיקה שונה נקבע, כי גם מופרעות נפשית אשר גרמה לאדם פלוני להתנהל שלא ע"פ הנורמה, לא תשלול בהכרח את כושרו של פלוני לעשות צוואה שעה שהוכח, כי זה הבחין בטיבה של צוואתו.

על המבקש לפסול צוואה בטענה, כי המצווה היה חולה נפש בשעת עריכתה לעמוד בנטל הוכחה נכבד ולהוכיח, כי המצווה היה חולה נפש עם תסמינים שונים של תפיסת מציאות מעוותת וכן, כי עקב תסמיני מחלת הנפש כתב הוא את צוואתו כמו שהיא וציווה את עזבונו כפי שציווה. יש חשיבות להוכיח, כי מחלת הנפש הביאה לכך שהמנוח לא יכול היה להבחין בטיבה של הצוואה נכון למועד עריכתה וכן, כי מחלת הנפש הובילה לעריכת הצוואה, בנוסחה כמו שהיא, לטובת הזוכה (בע"א 1212/91 (בית המשפט העליון), למשל, נקבע, כי בהיעדר קיומו של קשר סיבתי בין תפיסת המציאות המעוותת של המצווה לבין ניסוח הצוואה כמו שהיא, לטובת הזוכה, לא תיפסל הוראת הצוואה הרלוונטית לטובת הזוכה). 

אם כן, לצורך פסילת תוקפה של צוואה, אשר נערכה על ידי חולה נפש, מוטל על המתנגד לקיומה להוכיח, כי המצווה היה חולה נפש בדרגת מחלה כזו, אשר בעטיה הוא לא יכול היה לנהל את עניניו ו/או שהוא פירש את המציאות סביבו באופן מעוות, בדגש, לפיו תסמיני המחלה חלו במועד עריכת הצוואה וכן יהיה על המתנגד לקיום הצוואה להוכיח, כי הצוואה נערכה בניסוחה, כמו שהיא, בקשר סיבתי ישיר לתסמיני מחלת הנפש.