כעיקרון, יש לבצע אבחנה בין חולה הנוטה למות הסובל ממחלה חשוכת מרפא, אשר לגביו נקבע, כי אם יקבל טיפול רפואי למחלתו ניתן להאריך את חייו למשך עד 6 חודשים, לבין חולה סופני, המצוי בשלב סופי, שלגביו נקבע, כי אם יינתן לו טיפול רפואי, הרי יהיה ניתן להאריך את חייו למשך עד שבועיים.

לגבי החולה הראשון, אם זה יערוך "צוואה בחיים" וייתן הוראות מתאימות, הרי יהא ניתן למנוע ממנו את הצורך לקבל כל טיפול רפואי שיהיה בו כדי להאריך את חייו באופן מלאכותי בקשר לטיפול במחלתו חשוכת המרפא, כגון בדיקות, ניתוחים, חיבור למכשיר הנשמה, טיפול כימותרפי, טיפולי החייאה, דיאליזה וכיוצ"ב, אך למעט טיפולים נלווים, כגון מתן מזון או מים וכן בכפוף לכל דין.

לגבי החולה השני, אשר מצוי בשלב הסופי לחייו, אם זה יערוך "צוואה בחיים" וייתן הוראות מתאימות, הרי יהא ניתן למנוע ממנו את הצורך לקבל כל טיפול רפואי שיהיה בו כדי להאריך את חייו באופן מלאכותי, לרבות באשר לקבלת טיפולים נלווים (למעט ביחס לנוזלים אשר יינתנו לו על פי החלטת הרופא המטפל) וזאת בכפוף לכל דין.