מהותו של חוק החולה הנוטה למות הינה עיגון זכותו של האדם למות בכבוד. חוק זה נכנס לתוקף החל מדצמבר 2006, כשהחוק עצמו חוקק ב-2005. חוק זה מתיימר לאזן בין ערכים מתנגשים והם ערך קדושת החיים מול האוטונומיה של אדם להחליט על טיפול רפואי אשר יינתן או שלא יינתן לו, אורך החיים מול איכות החיים. החוק מבוסס, בין השאר, על ערכי היהדות, דמוקרטיה, מוסר, אתיקה.
החוק מגדיר שני מושגים החשובים להבנת קהל היעד של החוק: "חולה הנוטה למות"- מטופל ש"רופא אחראי" קבע בנוגע אליו שהוא סובל מ"בעיה רפואית" חשוכת מרפא, וכי תוחלת חייו, למרות טיפול רפואי, לא תעלה מעבר לשישה חודשים. בנוסף, החוק מגדיר גם מיהו
"חולה הנוטה למות בשלב סופי" – חולה הנוטה למות ש"רופא אחראי" קבע לגביו כי המערכות החיוניות בגופו קרסו, וכי תוחלת חייו, למרות טיפול רפואי שיינתן לו, לא תעלה על שבועיים.
הפרמטרים בקביעת טיפול רפואי בחולה הנוטה למות הינם רצון המטופל, מצבו הרפואי ומידת הסבל בו הוא מצוי.
לפי לשון החוק ופרשנות של עורכי דין , אם חולה הינו בסטטוס של חולה הנוטה למות או נוטה למות בשלב סופי והוא בעל כשירות משפטית ואינו רוצה שחייו יוארכו אז יש להמנע מליתן טיפול רפואי כמוגדר בחוק. עם זאת, החוק אוסר על רופאים לבצע פעולה אקטיבית שמטרתה לסייע לחולה לקצר את חייו.
ישנן מספר דרכים להבעת רצונו של אדם לאי קבלת טיפול רפואי. אם החולה הנוטה למות הינו בעל כשרות הוא יכול לעשות זאת בהבעה מפורשת מול רופאיו. אם הוא אינו בעל כשרות, הרי ניתן להתבסס על מתן הנחיות רפואיות מקדימות במידה ומולאו (צוואה בחיים), מינוי מיופה כוח, או על פתרונות אחרים המוגדרים בחוק. במידה צוואה בחיים תשמש כמוצא פיו של חולה הנוטה למות אם זה לא יהיה בהכרה או בכשרות משפטית וזו תנחה את רופאיו לגבי אופן הטיפול הרפואי, אשר יינתן או שלא יינתן לו.
